לחשוב על פתרונות יצירתיים כדי להקל על מצוקת המתמחים

בעת זו, כאשר המתמחים, "האחים הצעירים" שלנו, דורשים דרישות אמיצות לקיצור משך התורנות כדי לתפקד היטב במהלך התורנות אנו המומחים, ה"בוגרים", חייבים לתמוך. אנו המומחים כיום לא היינו אמיצים מספיק כשהיינו מתמחים לעשות את שהם עושים היום, וחבל.

אנחנו דור של רופאים שעבדו מבוקר השכם ביום התורנות ועד לערב שלאחר יום התורנות (למעלה מ 33 שעות ברציפות) ללא היסוס וללא מילה רעה משום שכך הרגילו אותנו. פחדנו להוציא הגה משום שחששנו על מקומנו בהתמחות. היינו "שבויים" במערכת הרפואית הכובלת אבל הרגשנו גאווה של נתינה. לא הסתכלנו על הכסף ולא על איכות חיים. לנגד עיננו ראינו את סבל החולה המאושפז מחד גיסא ומאידך גיסא את מצוקת העדר הרופאים. מאז שביתת הרופאים בשנת 2011 ועם הכנסת השעון להסכם הפכנו בעל כורחנו ממקצוע של שליחות למקצוע של פקידות, וככזה יש הצדקה מלאה לטענות המתמחים כעת.

כל קיצור של שעות התורנויות יחייב הוספה של 300-400 תקנים וגם אם אלה יתקבלו לבסוף, האם יש מספיק רופאים לאייש אותם?

המתמחים דורשים לתקן את העוולה. המתמחים היום דורשים לא עוד. חייבים לעבוד אולם לא לטעות. לא לעבוד תשושים. לעבוד בתנאים פיזיים הולמים ובמגבלות היכולת התפקודית הבסיסית.

המתמחים לא ממציאים את הגלגל. קיימים תפקידים מקבילים לרופא – שבהם יש אחריות על בני אדם ולהם המחוקק נתן התיחסות הולמת ולהלן שתי דוגמאות:

1. טייסים. פי תקנות הטיס (מגבלות זמן טיסה בשירותי תעופה), תשל"א-1971, ולפי סעיף 23 לחוק רישוי שירותי תעופה, תשכ"ג-1963, סעיפים 10 (9), 30 ופיסקה 1 לתוספת ג' לחוק הטיס, 1927 (להלן-חוק הטיס), לא יעסוק מפעיל איש צוות ולא ישמש איש צוות ברציפות, בזמן טיסה העולה על הזמן המפורט להלן: בטיסה מסחרית-

(א') ביממה-בכלי טיס המופעל בידי טייס בודד או טיס בודד ואיש צוות נוסף, 8 שעות. בכלי טיס אשר צוותו המיזערי כולל לפחות שני טייסים ואיש צוות אחר – 12 שעות, (ב') 120 שעות בחודש, (ג') 300 שעות ברביע, (ד') 1000 שעות בשנה.  זאת ועוד. לאחר מספר שעות של הטסה, החוק מחייב לתת לטייס שעות שינה. לפי חוק הטיס, יש לתת לאיש צוות אויר לנוח במקום מנוחה לפני התפקיד לתקופה שאינה קצרה מהמפורט להלן:

עד 10 שעות בתפקיד-יש לתת מנוחה לפני התפקיד של 8 שעות לפחות, למעלה מ 10 שעות אך לא יותר מ 11-ינוח לפחות 9 שעות, למעלה מ 11 אך לא יותר מ 12 שעות עבודה-יש לתת מנוחה של לפחות 10 שעות. "העובר על הוראה מהוראת תקנות אלה, דינו-מאסר ששה חודשים ...".

2. נהגי רכב כבד/אוטובוס. לא בכדי קבע המחוקק שעות נהיגה שיש להקפיד עלייהן על מנת שהנהג יישאר ערני בזמן הנהיגה, שכן נהיגה רצופה לאורך זמן, ובמיוחד בכלי רכב כבדים דורשת מאמץ רב מהנהג. לפי תקנה 168 א' שעות נהיגה ומנוחה, תקנה הקובעת ומסדירה את נושאי שעות הנהיגה המותרות על פי החוק בכלי רכב ציבורי, אוטובוס פרטי או רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עולה על 6,000 ק"ג, והנוהג רכב מנועי מסוג אחר המסיע או המורשה על פי רישיון או היתר להסיע אחד עשר אנשים או יותר בנוסף על הנהג-(1) לא יתחיל את יום עבודתו בנהיגה אלא אחרי מנוחה שמחוץ לעבודה במשך 7 שעות רצופות לפחות, (2) לא ינהג בו יותר מ-12 שעות בכל תקופה של 24 שעות ולא יותר מ-68 שעות בכל תקופה של 7 ימים, (3) יפסיק נהיגתו לחצי שעה לפחות במשך כל תקופת נהיגה של 4 שעות רצופות כאמור בתקנת משנה (ג'), (4) לא ינהג יותר מ-9 שעות אלא אם הפסיק את נהיגתו לשעה לפחות אחרי נהיגה במשך 6 שעות רצופות אך לא יאוחר מאשר אחרי נהיגה במשך 8 שעות ו-30 דקות רצופות, (5) יימצא במנוחה שמחוץ לעבודה לפחות במשך 5 שעות רצופות (להלן בתקנה זו – יום מנוחה), בכל תקופה של 8 ימים, ובלבד שמספר ימי המנוחה כאמור בשנה לא יפחת מ-52.

המחוקק נתן דעתו על מקצועות הטיס והנהיגה אולם פסח על מקצוע הרפואה. רופא אינו רובוט. רופא אחראי על חיים לא פחות מטייס או נהג רכב כבד, ואולי אף יותר. מספר השעות שרופא נמצא בתורנות כיום הוא מעל 24 שעות ברציפות.

לא קל לקבל תקנים נוספים ואני משוכנע שהציבור עם המתמחים אבל לא כך נערי האוצר

אם, לדוגמא, הרופא מתחיל יום עבודה סביב 08:00 בבוקר ובשעה 16:00 מתחילה התורנות עד למחרת בשעה 08:00 ולאחר מסירת המחלקה, הרופא יוצא מבית החולים סביב 09:00 בבוקר, סה"כ מדובר בלמעלה מ-25 שעות ברציפות, מעל ומעבר למה שהתיר המחוקק במקצועות הטיס והנהיגה.

המתמחים פונים בצר להם לציבור בישראל ויוצאים עם הקמפיין הויראלי "26 שעות – מתים מעייפות" ועם השאלה: "נראה לכם הגיוני שמטפל בכם רופא שעבד 26 שעות ברציפות?". עם קמפיין שכזה הם מקבלים תמיכה הולכת וגדלה בציבור הישראלי.

מעבר לפגיעה הפוטנציאלית בחולים בשל העייפות, קיימת, לכאורה, גם פגיעה פוטנציאלית בבריאות המתמחים עצמם. לאחרונה (31 באוקטובר 2015) פורסמה בעיתון LANCET מטה-אנליזה של מחקרים פרוספקטיביים שנערכו באוכלוסיות שונות בעולם, עם מעקב של לפחות 7-8 שנים אחר הקשר שבין שעות העבודה ותחלואה קרדיוו-צרברו-וסקולרית. במעקב שכלל למעלה מ-603,000 גברים ונשים נמצא, לאחר תקנון לגיל, מין ומצב סוציואקונומי, שעבודה מעל 8 שעות רצופות ביום (ו-55 שעות ומעלה בשבוע) קשורה בעלייה משמעותית סטטיסטית של 33% בסכנה לשבץ מוחי ושל 13% בסכנה למחלת לב כלילית בהשוואה למי שעובד פחות מ 8 שעות ביום (או עבודה "סטנדרטית" של 35-40 שעות בשבוע).

אנחנו דור של רופאים שעבדו מבוקר השכם ביום התורנות ועד לערב שלאחר יום התורנות

האופציות שעומדות על הפרק כעת הן:
(1) קיצור משך תורנות ללא יותר מ-16 שעות ברציפות החל משעה 16:00 ועד 08:00 למחרת וביום התורנות לא עובדים בבוקר.
(2) הפחתת משך התורנות ל-8 שעות ותחילת עבודה במשמרות כפי שעושות האחיות, קרי: 3 משמרות ביום.
(3) תורנויות של 12 שעות: משעה 14:00 ועד חצות ("תורנות ערב") ומשעה 23:00 ועד למחרת ב 09:30 ("תורנות לילה") כאשר ביום התורנות לא באים לעבודה בבוקר.
(4) מודל שבו יהיו שבועות ללא תורנויות ו"שבועות מאמץ" בהן יהיו תורנויות אחת ליומיים כאשר ביום התורנות לא באים לעבודה בבוקר.

השאלה החשובה היא מהן החלופות? כיצד ניתן להפחית את שעות העבודה מבלי לפגוע במרקם הכל כך אינטימי/אינטנסיבי של שעות העבודה של כלל המערכת הרפואית בבתי החולים, כאשר למשוואה זו יש לקחת בחשבון את העדר יכולת לפתוח הסכם קיבוצי מאוגוסט 2011 עליו חתמו הרופאים והמעסיקים לתקופה של 9 שנים.

כבר היום אנו נתקלים בחוסר גדול של רופאים במערכת הציבורית. מדינת ישראל התפארה תמיד בכמות גדולה יחסית של רופאים למספר האוכלוסיה. עם העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר, נוספו רופאים רבים למערכת הציבורית אולם אלה יצאו בשנים האחרונות לפנסיה ומספר הרופאים לנפש בישראל הלך וירד בשנים האחרונות. נוסיף לכך שהתקנים של מספר הרופאים בבתי החולים הציבוריים לא גדלו באותו קצב שגדלה אוכלוסית המדינה. רק באוגוסט 2011, עם חתימת ההסכם הקיבוצי עם המעסיקים, הוסכם על הקצאת 1,000 תקנים (מתוכם 500 תקני מתמחים) לבתי החולים הציבוריים. השאלה כמה מתוך אלה אכן נוספו הלכה למעשה.

לקיצור משך התורנות משמעויות כספיות (קרי: תקנים). לא קל לקבל תקנים נוספים ואני משוכנע שהציבור עם המתמחים אבל לא כך נערי האוצר. כל קיצור של שעות התורנויות יחייב הוספה של 300-400 תקנים וגם אם אלה יתקבלו לבסוף, האם יש מספיק רופאים לאייש אותם?

מערכת הרפואה הציבורית במשבר מתמשך, חלקו בשל העדר תקנים של כח אדם (רופאים, אחיות, כח עזר) שמוביל למחלקות עמוסות בחולים, תורים ארוכים לפרוצדורות פולשניות ולניתוחים והעדר פנאי לצוות המצומצם להקדיש לכל מטופל זמן ראוי. והחולים בראותם את תנאי ה"לוקסוס" ואת התורים הקצרים במערכת הפרטית דורשים טיפול במערכת הפרטית.

המתמחים הם חלק אינטגרלי וחיוני במערכת הרפואית הציבורית ובלעדיהם המערכת תקרוס. הם המראה של המערכת הציבורית. אלה חוד החנית של המערכת הציבורית והראשונים להגיש טיפול לחולים במערכת הציבורית. אלה השגרירים של המערכת ואנו חייבים לעשות הכל שיעבדו במערכת מתוך הסכמה מלאה ולא בכפיה. על קברניטי המשק, כולל האחראיים על הבריאות לעשות הכל כדי לפתור מהר את המצוקה הקשה של המתמחים לטובת המערכת הציבורית ולטובת הרפואה בישראל כי אין לנו רופאים אחרים.

חייבים לחשוב ברצינות על פתרונות יצירתיים תוך הבנה והסכמה בין כל הצדדים.